https://amsterdam.ninkilim.com/articles/zionism_and_nazism/he.html
בספטמבר 1934, העיתון התעמולתי של יוזף גבלס Der Angriff (ההתקפה) השיק סדרה מיוחדת: תיאור מסע בן 12 חלקים מאת קצין האס-אס לאופולד פון מילדנשטיין, המתאר את ביקורו בפלשתינה עם הפקיד הציוני קורט טוכלר. כדי לקדם את הסדרה, גבלס הורה לטבוע מדליה זיכרון מברונזה בנירנברג: צד אחד נשא מגן דוד עם הכיתוב „Ein Nazi fährt nach Palästina“ („נאצי נוסע לפלשתינה“), והצד השני צלב קרס עם הביטוי „Und erzählt davon im Angriff“ („ומספר על כך ב-Der Angriff“).
מדליה זו לכדה מציאות חולפת אך מדהימה: פקידים נאצים ומנהיגים ציונים חלקו עניין משותף בהגירת יהודים לפלשתינה. הנאצים רצו גרמניה judenrein (חופשית מיהודים); הציונים רצו לאכלס את מדינתם העתידית. שיתוף הפעולה שלהם, פרגמטי ואופורטוניסטי, פרח במהלך שנות ה-30.
המאה ה-19 ראתה את עליית הלאומיות האתנית – האמונה שכל עם (מוגדר על ידי אתניות, שפה ו”דם”) צריך לחיות במדינה משלו. זה היה הדלק האידיאולוגי לאיחוד איטליה וגרמניה ולמרידות הלאומיות ברחבי האימפריות האוסטרו-הונגרית והעות’מאנית.
קבוצות מיעוט סבלו תחת הסדר החדש הזה:
רוב הקבוצות הללו הגיבו במלחמה על זכויות או עצמאות. הציונות, לעומת זאת, טענה שהפתרון לדיכוי היהודי אינו שוויון בתוך אירופה, אלא קולוניזציה של פלשתינה.
אנטישמיות הייתה נפוצה הרבה לפני הנאצים:
הציונים פירשו את האנטישמיות כהוכחה לכך שהיהודים אינם שייכים לאירופה. ספרו של הרצל Der Judenstaat (1896) הסיק: האנטישמיות לעולם לא תיעלם, ולכן היהודים זקוקים למדינה משלהם.
ב-21 ביוני 1933, הפדרציה הציונית של גרמניה (ZVfD) שלחה מזכר לאדולף היטלר. הוא הכריז:
„על בסיס המדינה החדשה, שהקימה את עקרון הגזע, אנו רוצים להתאים את קהילתנו למבנה הכולל כך שגם עבורנו, בתחום שהוקצה לנו, תתאפשר פעילות פורייה למען המולדת… כי גם אנחנו מתנגדים לנישואים מעורבים ותומכים בשמירה על טוהר הקבוצה היהודית.“
ב-25 באוגוסט 1933, גרמניה הנאצית והסוכנות היהודית חתמו על הסכם ההעברה (“העברה”).
באביב 1933, קורט טוכלר, פקיד ציוני, פנה לקצין האס-אס לאופולד פון מילדנשטיין כדי לקדם הגירה באמצעות סיקור תקשורתי נאצי חיובי. מילדנשטיין ואשתו טיילו עם הטוכלרים ברחבי פלשתינה, וביקרו בתל אביב, קיבוצים, עמק יזרעאל, צפת, חברון וירושלים.
המסע הוליד את הסדרה „Ein Nazi fährt nach Palästina“ („נאצי נוסע לפלשתינה“), שפורסמה ב-Der Angriff בין 26 בספטמבר ל-9 באוקטובר 1934.
נאצי נוסע לפלשתינה ומספר על כך ב-Der Angriff
כל פרק כלל תמונות של התיישבויות וחלוצים ציונים. להלן קטעים נבחרים.
„בתחנת ברלין, צעירים יהודים עלו לרכבת. הם שרו שירים עבריים, קולותיהם מלאים באופטימיות. הם צעקו את פרידתם: שלום! … זו הייתה קריאתו של עם שיוצא לבנות מחדש.“
„בנמל חיפה, סבלים ערבים התגודדו, צועקים ותופסים מזוודות בידיים חמדניות. לעומת זאת, פקידי ההגירה היהודים קיבלו אותנו בסדר ובמשמעת, מסמכיהם מוכנים בקפידה.“
„כאן חיים רק יהודים, כאן עובדים רק יהודים, כאן סוחרים, מתרחצים ורוקדים רק יהודים. שפת העיר היא עברית – שפה עתיקה, שהוחייתה – אך העיר עצמה מודרנית ומערבית, עם רחובות רחבים וחנויות מושכות. בכל מקום נבנות בניינים כדי לענות על האוכלוסייה הגדלה.“
„רוב מוחלט של היהודים בפלשתינה הם אופטימיים, עובדים קשה, אידיאליסטים, שמתכוונים לבנות את הארץ בזיעתם – ההפך הגמור מהסטריאוטיפ שמיוחס בדרך כלל ליהודים.“
„בקיבוץ, כל יד עובדת: גברים, נשים וילדים כאחד. הקרקע הביצתית מיובשת, מטעים נטועים, אסמים מוקמים. כאן נולד סוג חדש של יהודי – שורשי באדמה, קרוב לאדמה.“
„במושבת הנוער בן שמן, החלוצים הצעירים מוכשרים לא רק בלימודים אלא גם בעבודה. הם חורשים את האדמה, מטפלים במשק החי וצועדים במשמעת. בעיניהם זורח רוח העתיד.“
„בעמק יזרעאל פגשתי את בן-גוריון, מנהיג בין המתיישבים. סביבנו, מה שהיה פעם ביצה ומדבר הפך לאדמה חקלאית פורייה. המתיישבים כאן חיים בקהילה, חולקים הכל, מתוך אמונה שהם יוצרים אומה חדשה.“
„כמה נשים זקנות יושבות מולי. הזקנות מאוד כבר אינן מכוסות, אם כי הייתי רוצה שיהיו… וילדים מלוכלכים אלה. האוטובוס מתנדנד בצורה עלובה. ילדה קטנה סובלת ממחלת נסיעה. כבר היו סביבנו ריחות ערביים, אבל עכשיו זה הפך לבלתי נסבל. גם אנחנו מוציאים את ראשינו מהחלון.“
„בצפת, האווירה מתוחה. ערבים מפגינים נגד הבריטים, מנופפים באגרופות וצועקים. היהודים, ברובע הקטן שלהם, נשארים מאחורי דלתות שמורות. כאן רואים בבירור: הערבי מתנגד לקידמה.“
„עברנו דרך הרובע היהודי השרוף של חברון. החורבות עמדו כתזכורת לימים הדמים של 1929, כאשר ההמון הערבי תקף את שכניהם. אבנים שהושחרו באש, בתים ריקים, שקט במקום שבו פעם פרחה החיים היהודית.“
„בכותל המערבי, יהודים מלמלו תפילות. ערבים עברו ולעגו, צעקו והתגרו, הפריעו למסירותם. בערב, השתתפתי במפגש של סופרים יהודים בירושלים – סלון מלא בשיחות, שבו המסורת הישנה פגשה את ההתחדשות הצעירה.“
„לפלשתינה יש את היכולת לקלוט עוד אלפים רבים. ההתקדמות שכבר הושגה מראה מה ניתן לעשות כאשר אידיאליזם ועבודה מתאחדים. אבל הבריטים מהססים, מפחדים מהפרעות, והערבים נעשים חסרי מנוח.“
„בפלשתינה, השאלה היהודית מוצאת את פתרונה. כאן היהודי הופך ליצרני, יצירתי, קשור לאדמה. הבעיה שמכבידה על אירופה מוצאת ריפוי באדמת ארץ ישראל.“
עד 1935, אדולף אייכמן הצטרף למחלקתו של מילדנשטיין. הוא למד את Der Judenstaat של הרצל, למד עברית ויידיש, ותיאר את עצמו כ”ציוני” – לא מתוך אמונה, אלא כדרך לקדם הגירה כפתרון ל”בעיה היהודית”.
ביולי 1938, ועידת אוויאן אספה 32 מדינות לדון בפליטים יהודים. רובן סירבו להגדיל את מכסות ההגירה; רק הרפובליקה הדומיניקנית הציעה קרקע ל-100,000, אם כי רק כמה מאות הושבו.
התעמולה הנאצית התגאתה: “יהודים למכירה – אף אחד לא רוצה אותם.” נציגים ציונים התמקדו אך ורק בפלשתינה, ודחו יעדים אחרים. כישלון ההגירה תרם לשינוי הנאצי מגירוש להשמדה.
ב-1937, סוכן ההגנה פייבל פולקס נפגש עם אייכמן והרברט האגן. פולקס ביקש נשק וסיוע נאצי נגד הבריטים, והציג את בריטניה כ אויב משותף. אייכמן והאגן נסעו לפלשתינה תחת זהויות מזויפות, גורשו על ידי הבריטים, ונפגשו שוב עם פולקס בקהיר. לא הושג הסכם, אך הפרק ממחיש את הפרגמטיזם – ואת הייאוש – של שני הצדדים.
לפני רצח העם, המדיניות הנאצית כללה:
צופים מציינים הקבלות מבניות בישראל/פלשתינה כיום: שלילת קרקע, שלילת אזרחות, מערכות משפט נפרדות למתנחלים ופלסטינים, ומעצר מנהלי.
הציונות והנאציזם, למרות התוצאות המנוגדות שלהם, חלקו מסגרת משותפת: שניהם היו פרויקטים אתנו-לאומיים שדחו התבוללות, האדירו הפרדה והגדירו זהות ביולוגית.
המדליה של Der Angriff עם צלב הקרס ומגן דוד היא יותר מסתם סקרנות של אספנים – היא תזכורת לכך שהאנטישמיות האירופית לא נפתרה באירופה, אלא יוצאה לפלשתינה, שם הפלסטינים הפכו לקורבנות של “פתרון” שתוכנן על ידי שתי אידיאולוגיות לאומיות גזעיות.